זה היה לפני שנולדתי, הדברים הגדולים והטובים שעליהם גדלנו: הקמת המדינה, הפרחת השממה, הקמת תשתיות, פרסומים זרים על כור גרעיני, 400 יישובים הוקמו, מערכות ומוסדות, ריצה מטורפת של מדינה בהקמה פוסט שואה שעושה בשנות צנע את הבלתי יאמן.
גם זה היה לפני שנולדתי, הקטסטרופה של המחדל הצבאי של מלחמת יום הכיפורים: השאננות, חוסר המוכנות, השיח והמגמה החברתית-ציבורית, תחילת ההסתאבות, הפערים החברתיים, הריצה אל האישי-פרטי-כלכלי יותר מאל המשימה והחיבור הלאומי.
"שאגו בחורים כי נגמר..", השורה מהשיר המפורסם של חיים חפר ממלחמת העצמאות, הגיעה לשיאה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. מישהו באופן לא פורמאלי, העביר את מדינת ישראל ממצב של "הקמה" למצב של "לחיות את החיים".
עייפות של 2,000 שנה, עם מאות שנים של פוגרומים, שהגיעו לשיא בשואה, יחד עם עייפות הרוח והחומר וצבר של הצלחות, בצל חשש מתמיד, הגיעו לפורקן אחרי מלחמת ששת הימים.
זה טבעי – הרצון להוריד את המשא, להוריד הילוך, להפסיק להיות כל הזמן במוד של יזמות, פיתוח, דאגה למחר, דאגה לאחר. מה עם קצת חופש, קצת שגרה משעממת, לעשות קצת יותר מאותו דבר ולא להמציא את עצמך בכל יום מחדש. ואם כבר להשקיע – אז בשבילך ועושרך. ככה, בדרך הכי טבעית בעולם, אנשים וחברות וארגונים ומדינות מתחילים את הנפילה שלהם.
"הדור שלנו פישל", כך אמר לי פעם איש עסקים, שותף שלנו בגיל של ההורים שלי. הם לא היו ניצולי שואה, גם אם סחבו על גבם את הטראומות של ההורים שלהם. הם לא היו ניצולי פרעות ומדינות ערביות שהשפילו והתעללו ויצרו מעמדות וקשיים, הם לא עשו עליה לארץ, הם כבר נולדו בה, הם כבר היו עם חופשי בארצם…
הפשלה של מלחמת יום הכיפורים והמחדל הצבאי בתוכה שגבו מחיר אדיר בחיי אדם ודור של אלמנות ויתומים, נחקקו בי ובדור שלי, אלא שלא שמנו לב שזה רק חלק מסיפור הגדול יותר. את גודל הטעות והמחדל המנהיגותי הזה אנחנו מתחילים להבין (ורובנו עדיין לא) רק היום.
כבר עם הקמת המדינה תוקף החזון של הרצל, שנחקק אי שם לפני 125 שנה, החל לפוג ובצירוף האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים כבר לא נותר לו סיכוי גדול להמשיך ולהתקיים. למעט גוש אמונים, שלקחו על עצמם משימה לאומית, כל הרוח החלוצית והיזמות הלאומית איבדו את המניות שלהם. אנחנו, שעוסקים בהתיישבות בקונצנזוס, בפיתוח הנגב והגליל כבר למעלה מ-20 שנה מבחירה, אחרי שעזבנו את מדינת תל-אביב, נפגשים עם המציאות של מדינה שהפסיקה את ההקמה שלה סביב תל-אביב מדי יום מחדש.
מדינת ישראל לחצה על כפתור הסיום של ההקמה 30 שנה מוקדם מדי. בדרך נזנחו אתגרים רבים; החל מעיירות הפיתוח, הבדואים, החברה החרדית, מצב מערכות הבריאות והחינוך, התשתיות והתחבורה, התרבות והתעסוקה. כל זה התמקד במרכז ישראל ועבר יותר ויותר לשוק החופשי כשבדרך 75% מהשטח שמסביב לחדרה וגדרה נשכחו בצד הדרך שאבדה. חוסר חזון מוביל לחוסר במדיניות נכונה, לרגולציה עקומה, לתקציב חסר ולמנגנונים וכלים שפורקו טרם זמנם.
המחדל האזרחי של יום הכיפורים הוא שהוביל לתפיסה הצבאית שגרמה למלחמה הארורה להתחיל ולהסתיים ככה. כוחות מקימי המדינה והמפקדים של אז ידעו להפעיל מחדש את השרירים המנוסים של 20 השנים הראשונות לקום מדינת ישראל וניצחו את המערכה באופן מעורר השתאות. הכוחות האלו הלכו ונעלמו בכל הקשור לחברה האזרחית, לא הופקו לקחים, לא המשכנו לפתח את המדינה הצעירה.
אנו בפתח השנה ה-75 למדינת ישראל והמדדים שלנו לכאורה יציבים. ל-20% מהמדינה יש חיים טובים והם אלו שמכתיבים כרגע את הטון, אבל לרוב האנשים וברוב המקומות השנים האחרונות והשנים הבאות הופכות לבלתי נסבלות. אנחנו באיחור של 50 שנה, אבל עוד לא אבדה תקוותנו. הדור שלנו, לא יכול פשוט "לזרום", להשאיר את המשימה שנהייתה הרבה יותר קשה למישהו אחר. זה הזמן לחזון, לכתיבת הפרק הבא של מדינת ישראל ל-300 השנים הבאות ולהתחיל לבצע מחר, ללא היסוס ובהשקעות חסרות תקדים.
המדינה נוסדה אך עדיין לא קמה ולכן על הדור שלנו להמשיך. להחזיר את הרוח והתקווה, לתת מענה לסוגיות הליבה ולוודא שישראל עושה ובונה היום את המחר. כל זה צריך לקרות בהשקעות ענק במרכזים החדשים, אלו שעוד לא קמו, בנגב ובגליל. זהו המפתח וזה המהלך הגדול שיכול לתת את המענה לכל אדם ותחום ולהחזיר אותנו למסלול שהתחלנו לסטות ממנו ביום הכיפורים הארור ההוא, הכשל הצבאי נולד מהמחדל האזרחי. הגיע הזמן לתקן.
רוני פלמר הוא מייסד-שותף ומנכ"ל תנועת אור