המונולוג המלא:
בוקר טוב לנבחרי הימין בממשלה
בואו נעשה סדר בדברים: הבעיה אינה במתווה המרוכך. אם היו מציגים מתווה כזה בהתחלה, גם אני הייתי חותם עליו בשתי ידיים; וגם אם המתווה הזה יעבור, אחתום עליו בשמחה. מדובר בהישג גדול ואמיתי, אם זה יעבור. ואגב, אני לא רואה אותו עובר. בג״צ יפסול כמו גדול. זו דעתי.
אבל נחזור לעניין: הבעיה אינה המתווה המרוכך, כי אם עצם הריכוך, והדרך בו התרככו להם נציגינו ונבחרינו. וזה לאחר שבמשך שלושה חודשים נשבעו לנו בכל היקר להם שלא יזוזו אף שעל ואף סנטימטר. אזכיר רק לבעלי הזיכרון הקצר שאני דיברתי בעד פשרה בשלב מאד מוקדם.
כאשר זה היה לא מאד פופולארי. אבל כולם הסבירו לי שאסור להתפשר ואסור למצמץ, ואסור לסגת, ואסור לתת פרס לקרקס האלים והמטורף שהמחאה הכניסה את כולנו לתוכו. ״צריך לתת גב לנבחרים. זוהי שעה היסטורית״. הסבירו לי. אז אמרתי, ״וואלה, צודקים״. ונתתי גב לנבחרים שלי.
שלחו אותנו להתאבד שלושה חודשים ציבורית על הרפורמה, שעה שאנו סופגים בהכנעה ובשקט ובאצילות את הטירוף ברחובות, את ההסתה, את התרעלה, ואת האלימות על כל צורותיה העלאק לגאליות; ואת כל זה ספגנו ובלענו כי האמנו שאנו משמשים גב ומשענת לנבחרי הציבור שלנו; והאמנו שתפקידנו להיות ילדים טובים ולשחק את המשחק ולתת להם בשקט לעשות את העבודה.
וכל זה בעיקר כי האמנו בכנות כוונותיהם להעביר את הרפורמה ולעשות את התיקון ההיסטורי הנדרש. אכלנו את ה, תסלחו לי, חרא, בגבורה ובאיפוק, כי ראינו את התמונה הגדולה. או לפחות כך חשבנו.
אז סליחה באמת: אבל עכשיו, להסביר לנו שצריך לפעול לאט ובשום שכל וברגישות ובאחריות ובפיקחות זה נהדר, אבל אני רק שאלה: למה לא אמרתם זאת לפני שלושה חודשים? הייתם יכולים לחסוך מכולנו, גם כמדינה, וגם כציבור ימין, את כל השיט הזה והטירלול הזה, והיינו נותנים לכם גב אם הייתם אומרים לנו שיש לפעול בזהירות ובמתינות ולהיות קשובים לרחשי מחנה השמאל, וששינויים כאלה אי אפשר לבצע תוך חודשיים. הייתם מקבלים את הגב ואת ההבנה והתמיכה שלנו, אם רק הייתם אומרים את האמת.
אז תסלחו לי, אבל להתייצב עכשיו ולהסביר לנו שיש לפעול באיטיות ומתוך אחריות זה יופי של טיעון, אבל למה עכשיו? למה הולכתם אותנו בכחש, אם לאורך כל הדרך חישבתם לעשות פניית פרסה? מצטער מאד, אבל ניהול האירוע הזה הוא חובבני ונעדר כל הבנה והכלה של הצד שתומך ברפורמה.
על דיברורו ציבורית, אין עוד מה לומר להוציא: חרפה. כך או כך: אם כרגע חשוב יותר להתחשב במחנה המחאה, מאשר בציבור שלכם וברגשותיו ובציפיותיו ובמחירים שהוא שילם, אז למה אתם מצפים שנשכב על הגדר בשבילכם? כדי שתוכלו ללכת לנו עוד קצת על הראש? להרגיש אידיוטים שימושיים אנחנו לא אוהבים. סליחה, אתקן: אני לא אוהב להרגיש אידיוט שימושי.
ועל זה הכעס.
לא על המתווה. כי אם על הדרך בה ציבור נבחרינו מקבל אותנו כמובנים מאליהם וכמי שאפשר להפעיל אותם כשרוצים, ואז לכבות אותם כאשר המציאות הפוליטית משתנה. לא, זה לא עובד ככה. רוצים את הגב שלי? תגרמו לי להרגיש שותף למהלך; לא מי שצריך להתיישר עם כל עמדה שכרגע נכונה, ולפני שעתיים נשבעתם שלעולם לא תחזיקו בה. אף אחד לא אוהב להרגיש מנוצל.
ונדמה לי שיותר מכל, הזעם של רבים בימין כיום, יושב בדיוק על העניין הזה: על התחושה שמקבלים אותנו כמובנים מאליהם, וכמי שיתיישרו בכל תסריט ובכל מקרה לכל שינוי בכל תסריט ובכל מקרה. חוששני, חברים, שזה אינו המצב. בטח לא במקרה שלי.
וכאמור: אני חושב שאם המתווה הזה יעבור, זה יהיה הישג אדיר וחסר תקדים. אבל זה לא העניין. וזו לא השאלה. הסוגיה היא כיצד נוהגים בנו נבחרינו. והם חטאו לנו.
בוקר טוב, שיהיה לכולנו. ובעזרת ה׳, נדע ימים טובים. מותר לנו להיות מאוכזבים. מותר גם להיות פגועים. אחרי הכל, זה בתוך המשפחה. ובתוך המשפחה הזאת מותר גם להשמיע ביקורת ברורה. זו אחת הסיבות, אגב, שאני שמח להיות חלק ממנה.
צפו במונולוג המלא של שי גולדן