פיגועי אבנים הפכו לחלק משגרת-חיינו ביהודה ושומרון, על פי רוב הם מסתכמים בראשי התיבות א"נ א"נ – אין נזק אין נפגעים, וגם אם יש נזק – אין בהם כל ענין לציבור. בעל הרכב יוסיף לרשימת המטלות שלו גם את תיקון הנזק, הדיווח למשטרה, והשגת ההחזר ממס רכוש, אבל הציבור לא ישמע על כך כלל, אפילו לא כמבזק בחדשות. התרגלנו לנסוע בכבישי ארצנו בדריכות לקראת האבן הבאה, תחת החשש התמידי להיפגע, ואנחנו אפילו כבר לא מרגישים את עוצמת ההשפלה, ואת גודל הסכנה.
גם הביטוי "זריקות אבנים" (ז"א בלשון הצבאית) לא מצייר במוחנו את התמונה האמיתית של האירוע, של כוונת הזדון לפגוע ביושבי הרכב, אנשים, נשים וילדים, רק משום שהם יהודים. "זריקת אבנים" נשמע יותר כמו השלכתם כלאחר-יד, ולא מקפל בתוכו את כוונות הזדון, את השנאה, את החבירה בצוותא-חדא של חבורות חדורות-מטרה לפגוע בנו, לרגום אותנו. אולי כדאי שנחליף את הביטוי הנדוש הזה, ומכאן ואילך נגיד שרגמו אותנו באבנים.
ערבים ניסו לרצוח את הבן והנכדים הקטנים שלי בחווארה!! pic.twitter.com/RYueLeo89y
— אורית סטרוק (@oritstrock) May 24, 2022
בלילה שבו נפצעו בננו ונכדינו בפיגוע-אבנים בחווארה שבשומרון, נרגמו באבנים באותו מקום עשרות כלי רכב של יהודים. חשוב להבין את הסיטואציה: לא מדובר באיזו חצר אחורית, או דרך צדדית. מדובר בכביש הראשי, ברחוב הומה-אדם שלכל ארכו חנויות משגשגות, בדרך האחת והיחידה של תושבי ישובי גב ההר להגיע הביתה. והכביש הראשי הזה נכבש ע"י חבורות ערבים שעושות סלקציה: רכב ערבי יעבור בשלום, ימשיך בנסיעתו כאילו כלום.
רכב ובו יהודים ירגם באבנים בכל הכח, על מנת לפגוע, לפצוע, להרוג. איזה אנרגיות של שנאה נדרשות כדי לבצע סדרת-פיגועים כזו, לרגום עוד ועוד כלי רכב מטווח אפס, לנסות לרצוח כך על אם הדרך אשה צעירה, זוג מבוגרים בשנות העמידה, אב צעיר וילדים קטנים?
מנין צומחת שנאה כזו, אכזריות כזו, תאוות-רצח כזו? אין ספק שכל אלה צמחו בערוגות של הרשות הפלסטינית. מי שנולד, גדל, והתחנך ברשות הפלסטינית – גדל על מצע תוסס של שנאת ישראל. לא רק בספרי הלימוד ובתכניות הטלויזיה, לא רק בשמות הככרות והרחובות, אלא גם במערכת החוק הפלסטינית: אין שום מערכת חוקים בעולם שקובעת תגמול כספי על רצח יהודים. רק ברשות הפלסטינית קיים חוק כזה, ואין ספק שזה חוק מעצב-תודעה ומעצב-התנהגות. לכן אין לתמוה על פיגועי-השנאה האלה, כמעט בלתי-אפשרי לגדול בתוך חממת-השנאה של הרשות הפלסטינית ולא לצאת לבצע או לפחות להיות שותף לפיגועים נגד יהודים.
רש"י בפרשת השבוע מזכיר לנו את מנגנון ההשפעה החברתית-סביבתית המתבטא במילים "אוי לרשע ואוי לשכנו". כמעט בלתי אפשרי לחיות בתוך אווירה של רשע, ולא להיות מושפע ממנה. הרשות הפלסטינית, שהקמנו כדי שתילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם" – הפכה למדגרת טרור. פסקי דין של בג"צ כבר קובעים שזו בעצם מהותה המרכזית של רשות-הרצח הזו, אבל מנהיגים במדינת ישראל מעדיפים להתעלם מכך, כדי שיוכלו להמשיך ללחוץ ידיים למנהיגי הרשות, להיפגש עמם בפגישות חגיגיות, ולהעניק להם הלוואות ומחוות.
אבל לא רק על השנאה צריך לשאול, גם על התעוזה, על העובדה שהרחוב הראשי משמש כזירה לגיטימית כל כך לפיגועים כאלה שמתבצעים ללא חשש, על הידיעה של המחבלים שגם אם הם יתפסו – אין להם מה להפסיד. התנאים בכלא יהיו מפנקים, כפי שמתואר בהרחבה בדו"ח קעטבי, והם עצמם יוגדרו כגיבורי האומה ויזכו לביקורים בכלא של חברי כנסת ישראלים, שיבהירו שהם לא מחבלים אלא לוחמי-חופש.
כן כן, לידי במליאת הכנסת יושבים חברי כנסת כאלה, שלא רק שאף אחד מהם לא ניגש אלי להביע אכפתיות, הזדהות, איחולי החלמה. הם מזדהים עם הרוצחים, ויפעלו למענם. והרוצחים יודעים זאת היטב כשהם יוצאים לפיגועי-הרצח שלהם.
וחברי הכנסת האלה הם היום גם אלה שמחזיקים את הממשלה, ממש מנשימים אותה מפה-לפה, בלעדיהם אין לה חיים, כפשוטו.
חברת הכנסת אורית סטרוק בטור מיוחד לאחר פיגוע האבנים בו נפצעו בנה ונכדה: "לא רק שיש ח"כים שלא הביעו אכפתיות, הם מזדהים עם הרוצחים"
סטרוק: לידי בכנסת יושבים שמזדהים עם הרוצחים"
חברי שבקואליציה, אתם שבאתם לחבק אותי ולתמוך, אתם שלקחתם את השם המלא של ידידיה לתפילה, אתם שהבעתם בכל דרך הזדהות עם הכאב והדאגה שלנו – אתם באמת לא מודעים לכך שאתם מקבלים הנשמה מפה-לפה מח"כים שמזדהים עם הרוצחים ופועלים למענם? באמת מתאים לכם לקבל את נשימות-החיים האחרונות שלכם מהפה המסריח הזה?